הרב החסיד רבי חיים די לה רוזה

נולד בירושלים מעט לאחר שנת תנ"ה, כבן למשפחת די לה רוזה שמוצאה ממגורשי קורדובה שבספרד. מתלמידיו המובהקים ביותר של רבי שלום שרעבי, ראש ישיבת בית אל. בצעירותו החל ללמוד בישיבת המקובלים בית אל, אצל רבי גדליה חיון. לאחר פטירתו הרב חיון בשנת תקי"א, התמנה תחתיו רבי שלום שרעבי (הרש"ש). והיה מהחבורה הקרובה של הרש"ש, ויחד עם רבי יעקב ישראל אלגאזי, ובנו רבי יום טוב אלגאזי, והחיד"א, והרב דוד מג'אר, חתמו על "שטר התקשרות" בתקי"ד.   

בשבתו בירושלים חי חיים של צער ועוני. והרב שלמה מולכו היה שולח אליו נדבתו. באחד ממכתביו להרב שלמה מולכו כותב "איני חושש על צער ימי החול כי אם על צער שבתות ויום טוב". מקובלי ירושלים התייחסו אליו בהערצה גדולה, ואמרו אודותיו: "הממנו יפלא כל דבר וכל רז לא אניס ליה. היה בעל סיגופין, ונהג לצום שלושה ימים רצופים ולערוך גלגולי שלג. 

נודע כבעל מופת, ובירושלים רחשו לו כבוד ויראו מפניו. פעם אחת היה תקופה של הרעב בירושלים, והוא הכריז בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שהוא יורד לסאלוניקי וכל הרוצה להתלוות אליו ימצא אניה ויצא בשלום ויבוא בשלום, כי היה הרעב גדול בארץ, והיה זמן מלחמה גדולה ופחד גדול, ורבים התלוו לרב חיים בנסיעתו ויבואו בשלום לסאלוניקי ונצלו מהרעב הגדול בארץ הקודש. ולאחר שנתים ימים הכריז "כי פקד ה' את עמו והגיעה השעה לשוב לעיר הקודש" וכך היה ושבו אמו בשלום לירושלים, ונצלו מהרעב הגדול בזכות הרב.

לפני פטירתו ביקש מתלמידיו לעשות בו לאחר פטירתו ארבע מיתות בית דין כמנהג המקובלים. תלמידיו לא העזו לעשות זאת מפני כבודו וערכו את לוויתו ללא קיום בקשתו. באמצע הלוויה התנפלה עליהם קבוצת ערבים וחטפו את גופת רבי חיים. התלמידים התחבאו עד שהערבים הסתלקו, וכשחזרו לגופה ראו שהערבים ביתרו ושרפו אותה, זרקו אותה בביזוי והשליכו עליה אבנים. על פי המסופר, התלמידים התאבלו על בזיון רבם עד שהגיע בחלום לאחד התלמידים ואמר לו שהוא שמח מכך שהתקיימה צוואתו. 

נפטר ב-ו' בתמוז תקמ"ו, ונקבר בחלקת המקובלים בהר הזיתים בסמוך לקבר רבו הרש"ש.

הרב חיים חיבר ספר בשם "תורת חכם", מספרי היסוד של קבלת הרש"ש. הספר מבאר בעמקות גדולה דברי רבו הרש"ש זצ"ל, והיה לו שיטה מיוחדת ושונה בהבנת חכמת הקבלה.